<h1>פסקי הרי"ד — מגילה</h1>
<h2>דף יד:</h2>
[מגילה ט' ע"ב] מתני'. אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים, זה הכלל כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה. פי' בשעת היתר הבמות, ועוד כשחרבה שילה והיה המזבח בנוב וגבעון הותרו הבמות, והמזבח של משה קורא במה גדולה והבמה שעושה כל אחד בראש גגו קורא במה קטנה, ואין ביניהן אלא פסחים שקריבין בבמה גדולה ואינו רשיי להקריבו בבמה קטנה, והוא הדין נמי לכל קרבנות הציבור דהיינו תמידין ומוספין כדאמ' בגמ' פסחים ותו לא אלא אימא כעין פסחים, זה הכלל כל שהוא נידר ונידב דהיינו עולה ושלמים קרב בבמה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב כגון חטאת ואשם וכל דבר הבא בחובה אינו קרב בבמה, ובפרק בתרא דזבחים [קי"ז ע"א] מפר' טע'.
<h2>דף כא:</h2>
[מגילה ט' ע"ב] מתני'. אין בין שילה לירושלם, אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שיני בכל הרואה, ובירושלם לפנים מן החומה. וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים. קדושת שילה יש אחריה היתר קדושת ירושלם אין אחריה היתר. פיר' בשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שיני בכל מקום שיוכל לראות משם שילה, ובפרק בתרא דזבחים [קי"ח ע"א] מפר' טעמ'. קדושת שילה יש אחריה היתר, כשחרבה שילה ובאו לנוב וגבעון הותרו הבמות עד שבאו לירושלם כדאמ' בזבחים [קי"ט ע"א] כי לא באתם [דברים י"ב] עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלם, ולמה קורא אותה מנוחה שנחו מלכבש, ולמה חלקן הכת' ליתן היתר בין זה לזה, אבל קדושת ירושל' אין אחריה היתר שקדושתה לעולם ואע"פ שחרבה אסור להקריב בבמה. ובגמ' מיתוקמ' כתנאי, ויש תנא שאומ' כשחרבה ירושלם הותרו הבמות, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה בעוד ירושלם קיימת ולא קידשה לעתיד לבוא שמשחרבה בטלה קדושתה והותרו הבמות. עיין בהיל' יב בספר הלקט.
